יש לי 3,246 תמונות של בתי ישנה.
בסדר, הבנת אותי. למעשה לא ספרתי אותם אבל בכנות, זה נשמע נכון. מאז שהיא נולדה תפסתי את הרגעים היקרים האלה.
הרגע היפה הזה של שינה עמוקה, שלווה מוחלטת. שלום מוחלט; פיזי ורוחני, עבור שנינו. הרגע הזה שבמקום למהר להכין עוד כוס קפה, אני בוחר במקום לעמוד, לנשום אותה וללכוד עוד רגע יפה.
אני תוהה מה הופך את הרגעים האלה לכל כך קסומים עבורי..
האם זה בגלל שאני יודע שלפחות עכשיו היא שלמה, היא בטוחה, מאושרת ומטופלת.
האם זה בגלל שכולם כל כך אובססיביים לשינה שאני יכול לומר לכל האנשים האקראיים שאני רואה; גם שלי ישנה.
אולי זה בגלל שסוף סוף יש לי את הרגע הזה לעצמי, הרגע הזה שאני כל כך נדיר שיש לי וכל כך זקוק לו.
אולי אני אפילו קצת מקנא שאין לי את המותרות של שינה.
האם זה בגלל שכשאסתכל על התמונה הזאת יום אחד אני אזכור את הרגעים הטובים ואולי אחשוב שהקטנה שלי נהגה לישון הרבה..
או שאולי הכל אשליה ובמהלך 20 הדקות הקצרות האלה אעשה הכל ולא כלום
ואולי, רק אולי, זה רגע הניצחון הקטן שלי. שעשיתי את זה. גם אם זה לא היה מהיר, או לבד, ובידי…
אבל יש לי תמונה, התמונה הכי מתוקה, והיא תמיס את ליבי כשאני אסתכל עליה הלילה אחרי שהיא הולכת לישון.
על מה אתה מרגיש / חושב במהלך אותם רגעי שינה יקרים?